<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פכ"ו</h1>
<h2>דף עד.</h2>
מאשר נשאלתי בטאראשק"ו מאת אחד מבני הקהל על דבר שליל אחד חי גדול נמצא במעי פרה נגמר בשערו ועורו. אמרו רואיו כי ראוי הוא להיות בן תשעה חדשים. וזה האיש השואל קנאו מהטבח ושאל אלי מה דינו. ואען אליו לפי שעה כי צריך לנקרו מגידיו וקרומותיו לדעת רוב הגאונים בכולם גם אם הוא בן תשעה חלבו אסור אע"פ שניתר הבשר בשחיטת אמו. אחר כך הלך אחד מראשי הקהל ההוא, קרא ושנה ושימש תלמידי חכמים הרבה ושאל איליו דין זה השליל, והתיר לו תיכף לאוכלו בלא ניקור שום גיד וחלב. ובשומעי עמדתי מרעיד משומם, וגיליתי הסוד לאחד מאהובי [אשר] היה מתגורר שם. והוא גלה את אוזן המורה ההוראה ההיא על השגגה היוצאת מלפניו. אז עיין בפסקי הגאונים וחזר מהוראתו ושלח אליו "ינקרהו כמשפט". ואם הגדולים בעלי התורה והסברא הנכונה פעמים ישגו בהוראתם, אם לרוב טרדתם בקניניהם, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, אם לסבה אחרת, קל וחומר לשפלים מהם אשר קטנם עבה ממתניהם. לכן חיברתי זה הפסק כפי היכולת ודעות רוב הגאונים עמודי עולם אשלי רברבי ראוי להשען עליהם, יסדו דעותיהם על לשון ההלכה, שמורה בכל וערוכה. תנינן במתניתין פרק בהמה המקשה, השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. קרעה ומצא בה בן תשעה טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. כתב רבינו יוסף הלוי אבן מיגש שאפילו בבן שמונה חי או מת גידו אסור. והביא ראיה ממשנה ראשונה של פרק גיד הנשה [פ"ט ע"ב] שאמרו בה סתם "ונוהג בשליל", ולא הזכיר בה שום תנאי, והלכה כסתם משנה. ואע"פ שנחלק בה רבי יהודה ואמר ואינו נוהג בשליל, ואמרינן דכל שהוזכר בה חולק אינו קרוי סתם, אנו מוצאים כיוצא בה בראשון של יום טוב [ב' ע"א] שנסתמה כרבי שמעון. אלמא נקראת סתם משנה אע"פ שנחלק בה רבי יהודה. ומטעם זה שדעת חולק והוא רבי יהודה כבר שמענוה בכמה מקומות. ומתוך כך אינו מפקיע שלא ליקרא שכנגדו סתם. ועל כן פסק בגיד כרבי מאיר. ובחלב מבן תשעה אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע פסק גם כן כרבי מאיר דאסר, מההיא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו רבי יוחנן אמר חייב והלכתא כותיה. והתוספות פסקו בשחיטה וחלב כחכמים דניתר בשחיטת אמו כשלא הפריס וחלבו מותר, [ובגיד כר' מאיר] ואמרו שאע"פ שדברי רבי אושעיא חוזרים על הברייתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור, דאלמא אתרוייהו קאמר הלך כל אחד לשיטתו, מכל מקום הוא לא אמרה אלא על חלבו בלבד. והיינו דשייך ביה מחלוקת של ענין שחיטה. רבי מאיר חשיב ליה בהמה, וקרינן ביה וזבחת מבקרך. וכן לענין חלב קרינן ביה חלב שור וכשב. אבל לענין גיד לא הלכו לשיטתם. אלא טעמיה דרבי יהודה משום כל שבבהמה תאכלו. ומביאים ראיה ממה שאמרו [פ"ט ע"ב] בגיד נוהג במוקדשין, והקשו פשיטא משום דאקדשה פקע איסור גיד מיניה, כלומר בתמיהה. ואוקמוה בולדות קדשים. דקסבר נוהג בשליל וקסבר נמי ולדות קדשים במעי אמן קדשי, ואיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי קא אתו. ואף זו ראיה לדעת האוסר בגיד אף בבן שמונה. כתב הרי"ף בפסקיו, קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע. כלומר שלא עמד על פרסותיו על הארץ ולא הלך. וחלבו מותר, אבל דמו אסור. ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור, ואין צריך לומר דמו דתנן במשנת גיד הנשה [שם], ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. וקיימא לן כרבי יהודה לענין חלבו של שליל בלחוד. אבל לענין גיד הנשה של שליל אסור כרבי מאיר. דתנן מתניתין סתמא כותיה ונוהג בשליל. וחלבו של שליל דאמרינן דשרי הני מילי בפחות מבן תשעה שנשחטה אמו ולא נמצאת טרפה. אבל בן תשעה חי מכל מקום חלבו אסור, דהא איתמר [ע"ה ע"א] הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו רבי יוחנן אמר חייב ורבי שמעון בן לקיש אמר פטור והלכתא כרבי יוחנן. ואיתמר נמי אמר רב חסדא השוחט בהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואפילו לא הפריס על גבי קרקע. ואיתמר משמיה דרבי יוחנן כותיה. ורבי חייא נמי תני כותייהו. מכלל דכולהו כרבי מאיר סבירא להו בבן תשעה דטעון שחיטה. וחלבו אסור ואינו ניתר בשחיטת אמו. וחייבין עליו משום אותו ואת בנו. ולענין דמו קיימא לן כרבי יוחנן דאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. א"ר אמי השוחט את (הבהמה) [הטריפה] ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר, כלומר האוסר בן תשעה חי הנמצא במעי אמו הכשרה בלא שחיטה, מתיר בבן הטרפה הזה לאוכלו בשחיטת עצמו. ולדברי המתיר בבן הכשרה לאוכלו אפילו בשחיטת אמו אוסר. רבא אמר אף לדברי המתיר מותר בן תשעה חי זה מן הטרפה לאוכלו בשחיטת עצמו, דארבעה סימנין אית ליה להאי שנמצא במעי אמו וארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. פירוש, אם הוא בן בהמה כשרה הוא ניתר באכילה בשני סימנין דאמו. ואם הוא בן טרפה הוא ניתר בשני סימנין דידיה. וקיימא לן כרבא דהוא בתרא, עכ"ל הרי"ף. ואמת כי בקצת ספרי הרי"ף הנמצאים היום עמנו מצאתי חסרון על זה הפסק שאיננו על דרך השלמות הזה אשר כתבתי. אולם מצאתי זה הלשון אות באות בקצת ספרי הרי"ף באוניון ובטרשקו, בפנים. לא בגליון. והפוסק בשמו על זולת זה הדרך טועה הוא. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ה [הי"ג] דמאכלות אסורות, השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי זה מותר באכילה וכו' [הי"ד] מצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן תשעה חדשים גמורים ואפשר שיחיה אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו. ואם הפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה [הט"ו] קרע את הבהמה, כלומר בלא שחיטה, או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתיר ואין שחיטת אמו (טרפה) מועלת לו. ואם לא גמרו לו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי (הבהמה) [הטרפה] ה"ז אסור מפני שהוא כאבר אמו. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואחר כך שחט את אמו אין שחיטת אמו (מטהרתן) [מועלת לו], והרי הוא כילוד וצריך שחיטה [עכ"ל]. ובפרק ו' [ה"ה] כתב, השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד, לפיכך דם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת, אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברים. ובפרק ז' [ה"ג] כתב, השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי, מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי, אע"פ שלא הפריס על הקרקע ואינו צריך שחיטה, חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין כשאר הבהמות. [ה"ד] הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר שכלו לו חדשיו והוציאו הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם עצמה, שהחדשים הם הגורמים לאסור החלב [עכ"ל]. ובראש פרק שמיני כתב, גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים, ואפילו בנבלות וטרפות שלהם, ונוהג בשליל [עכ"ל]. והנה הר"ם ז"ל פסק בשחיטה כרבנן, ובחלב וגיד פסק כרבי מאיר דגידו אסור מיום שנוצר, וחלבו אסור מבן תשעה חי. ונראה מדבריו דכי פסקינן כרבנן דשחיטת אמו מהניא ליה לעובר, הני מילי בדבר המהנה לגופה, כגון להוציאה מאבר מן החי, אבל אינו מועיל שחיטת הבהמה להתיר שום איסור דגופה, כגון גיד הנשה וחלב. וכשם שאינו מועיל שחיטת האם להתיר איסור גופה כך אינו מועיל להתיר איסור העובר. ומזה הטעם נראה שפסק כרבי מאיר בגיד הנשה וחלב שאין שחיטה מתירתם מאותה שעה שנקראים איסור ואילך. וגיד השליל מצינו שנקרא גיד הנשה, כההיא סוגיא דריש פרק גיד הנשה [פ"ט ע"ב], ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים ואיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי קא אתו. וחלב לא מצינו שיקרא חלב עד שיהא בן תשעה חדשים, דהא בין לרבי יוחנן ובין לרבי שמעון בן לקיש כולהו סבירא להו [ע"ה ע"א] בהטילה נפל דכל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא. אבל [אצל] בן תשעה חי נקרא חלב, דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי. זה [הוא] הטעם להעמיד דברי הר"ם ז"ל. וטעם נכון הוא מאד, שלא יתיר השחיטה שום דבר איסור. והרב רבינו אפרים ז"ל פסק כרבי מאיר דאמר דשליל בן תשעה חי צריך שחיטה בפני עצמו וחלבו אסור. אבל פחות מבן תשעה, כגון בן שמונה, חלבו מותר. אבל בבן תשעה חי אסור, דהא איתמר הושיט ידו במעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי רבי יוחנן אומר חלבו אסור דחדשים גרמי ורבי שמעון בן לקיש אומר חלבו כחלב חיה, אוירא וחדשים גרמי. וקיימא לן כרבי יוחנן. וכיון דהלכתא כרבי יוחנן הלכה כרבי מאיר דקאי כותיה. ואיתמר נמי אמר רב חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואפילו לא הפריס על גבי קרקע. ואיתמר משמיה דרבי יוחנן כותיה. ורבי חייא נמי תני כותייהו. מכלל דכולהו כרבי מאיר סבירא להו דבן תשעה חי טעון שחיטה וחלבו אסור ואינו ניתר בשחיטת אמו וחייבין עליו משום אותו ואת בנו. ואמת כי הגיה הראב"ד על רבינו אפרים וזה לשונו, אמר אברהם, הרב הזה לא חשש לסתם מתניתין דקאמרה וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. ואיך יעלה על דעת דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בתלש חלב מבן תשעה חי דניפלגו בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה. הלא דברים זרים הם. ואין הדעת מקבלן וכו'. ומאי דקא מייתי ראיה רבינו אפרים ממילתא דרב חסדא, הגיה עליו הראב"ד, דטעה בזה, דאנן "השוחט את הטרפה" גרסינן. אי נמי אפילו נימא דהשוחט את הבהמה גרסינן ליכא מינה ראיה. דלעולם כרבי יהודה סבירא ליה. והך דקתני טעון שחיטה, מיירי שהפריס על גבי קרקע, גזרה דילמא אתי לאיחלופי ולמיכל בהמה אחרת בלא שחיטה. וחלבו נמי אסור משום האי טעמא. ואע"ג דמשמע הכי, כד מעיינת ביה שפיר, חלבו מותר אפילו הפריס ע"ג קרקע וכו'. עכ"ל הראב"ד. וגם הר"ש ס"ל כותיה. וכבודם מונח במקומו דאין הדעת נוטה לדעתם והאוסרים הם הרבים. ובההיא גירסא דרב חסדא ור' חייא דפרק בהמה המקשה [ע"ה ע"א] דאמר השוחט בהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואפילו לא הפריס על גבי קרקע. אמת כי הם גרסאות בספרים, אבל בגמרות רבות נמצא בהם. "השוחט בהמה", דמשמע בהמה כשרה. וכך גריס הרי"ף ורבינו אפרים. אבל הר"ש והראב"ד גרסי "השוחט את הטרפה". והרב ר' שלמה בן אדרת כתב דעתו בזה הלשון, שליל הוא עובר הנמצא בבהמה בשעת שחיטה. ובין שהוא חי בין שהוא מת, בין שהוא בן שמונה בין שהוא בן תשעה, ניתר בשחיטת האם. שנאמר כל מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. מפי השמועה למדו [כל] בבהמה תאכלו. ויש מי שאוסר בבן תשעה חי. והדעת מכרעת כדברי המתירין. בד"א בשלא הפריס על גבי קרקע אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה משום מראית העין. בד"א בשחט את האם שחיטה ראויה ונמצאת השחיטה כשרה, אבל השוחט ונתנבלה בידו אפילו שחט כראוי ונמצאת האם טרפה אין העובר ניתר בשחיטת האם, שכל שחיטה שלא הועילה להתיר האם לא תועיל להתיר העובר. לפיכך השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמונה, בין חי בין מת, אסור. מצא בה בן תשעה חי שוחטו ומותר, שבן תשעה חי מתיר עצמו בשחיטת עצמו, דארבעה סימנין יש לבן תשעה חי, סימני האם, וסימניו שלא ניתר בשחיטת האם מתיר עצמו בשחיטת עצמו בסימניו. השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי, זהו הנקרא בן פקועה. ומה דינו של בן פקועה זה, אם לא הפריס על גבי קרקע מותר בשחיטת האם. הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה מפני מראית העין. וכיון שאינו טעון שחיטה אלא מפני מראית העין וכבשר בעלמא הוא אין משגיחין בטרפתו, אלא בין שלם בין טרפה כשר. וכן הורו גדולי המורים. ומתוך דבריהם נראה שאפילו נמצאת סכין פגומה אין בכך כלום. וחלבו וגידו אסור, שאף הם יש בם משום מראית העין. היה בן פקועה זה קלוט מותר, דכל שתי תמיהות זוכרין בני אדם.
